לאופר ואח' נ' בנק הפועלים בע"מ

החלטה

הענין המונח בפני הינה בקשת הנתבעים, לעיכוב ביצועה של החלטת כב' הרשמת ש. פומרנץ מיום 25.9.2011, החלטה אשר הורתה כי רשות להתגונן בפני התובענה תינתן בכפוף להפקדת סך 75,000 ₪.

על פי תקנה 467 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984, את הבקשה לעיכוב ביצוע יש להגיש בראש ובראשונה לערכאה אשר נתנה את ההחלטה לגביה הוגש הערעור, ואולם לאור פרישתה של כב' הרשמת ש. פומרנץ לגמלאות, נבצר ממנה ליתן החלטה זאת, והענין הועבר לטיפולי.

עניינו של הליך זה, הינו תובענה אשר הוגשה בסדר דין מקוצר, על ידי התובע שהינו תאגיד בנקאי, ע"ס 2,000,000 ₪, בגין ערבותם הנטענת של המבקשים דכאן, לחברת לאור מצברים בע"מ. לשם השלמת התמונה, יצוין כי חברת לאור מצברים מצויה כיום בפירוק ע"י ביהמ"ש המחוזי בנצרת . עוד יצוין, כי לפי כתב התביעה, תובענת המשיב הועמדה על הסך של 2,000,000 ₪ לצרכי אגרה בלבד, וכי נטען בכתב התביעה כי התובענה הינה לסך גבוה יותר.

ביום 12.10.2009 הוגשה מטעם המבקשים, בקשה למתן רשות להתגונן בפני התובענה, ובמסגרתה הועלו טענות בנוגע למחיקת הכותרת "בסדר דין מקוצר", וכן הועלו טענות הגנה, לפיהן: התובענה נעדרת עילת תביעה כנגד הערבים, שכן הוסכם כי הבנק לא יגבה החוב מהערבים אלא לאחר השלמת מימוש נכסי החברה שבפירוק ; כי הבנק הפר את ההתחייבות למתן אשראי ובכך גרם למבקשים לנזקים ; כי הבנק הפר החובות המוטלות עליו באופן שגרם לנתבעים לנזקים ; כי הבנק נהג בניהול החשבון באופן רשלני שהסב נזקים ; כי הבנק סירב לסייע לחברה לצרף משקיע, ובכך הסב נזקים ; כי הבנק פעל בחוסר תום לב בעת העמדת מלוא האשראי לפירעון ; וכן נטען, כי הבנק, במעשיו ובמחדליו הביא לביטול הערבות.

המבקשים העידו בפני כב' הרשמת פומרנץ, וביום 25.9.2011 ניתנה החלטת כב' הרשמת פומרנץ. במסגרת החלטתה, קבעה כב' הרשמת פומרנץ, כי החליטה לתת למבקשים רשות להתגונן, כנגד הפקדת ערבות בנקאית ע"ס 75,000 ₪.

יצויין כי כב' הרשמת השתיתה את החלטתה, על כך כי הצדדים חלוקים באופן השתלשלות העניינים, בכל הנוגע לקריסת החברה אשר לחובותיה ערבו המבקשים, כאשר טענתם העיקרית של המבקשים, היתה כי הבנק, במעשה או במחדל, תרם לקריסתה של החברה.

המבקשים מציינים בבקשתם לעיכוב ביצועה של ההחלטה, כי סיכויי הערעור הינם טובים, וכי במידה ויתקבל הערעור4 מבלי שיעמדו בתנאי, יהא זה קשה מאוד להשיב את המצב לקדמותו.

המשיב הגיש תגובה לבקשה לעיכוב ביצועה של ההחלטה, ובמסגרת אותה תשובה, פירט כי דינה של הבקשה להידחות. (בכל הנוגע לדחייה על הסף, בשל הגשת הבקשה לערכאה הלא-מתאימה, אעיר בתמצית, כי נושא זה הוסדר בכל הנוגע להחלטת כב' השופט ר. חדיד אשר הורתה על הבאת הבקשה להכרעתי). בכל הנוגע לטעמי הבקשה, טוען המשיב, כי סיכויי הערעור הינם נמוכים ביותר, כאשר דינה של כל אחת מטענות ההגנה (לכאורה) אשר הועלו, היה להידחות, שכן לטענת המשיב, קמה לו הזכות לתבוע את החוב מהמבקשים, וכי אין תוחלת לטענה כי הבנק היה אחד הגורמים לקריסתה של החברה.

סיכויי הערעור

לאחר עיון בטענות ההגנה, אני סבור כי החלטתה של כב' הרשמת פומרנץ, עשתה חסד רב עם המבקשים. טענות ההגנה אשר הועלו על ידי המבקשים, היו לכל היותר, ניסיון לטעון טענות, אשר בינן ובין החבות על פי כתב הערבות, אין דבר וחצי דבר.

בכל הנוגע לטענה כי הבנק הסכים שלא לגבות החוב מהערבים עד לסיום התובענה מטעם החברה, לא הוצגה כל ראיה בכתב לאמור. יתר על כן, במסגרת חקירת המצהירים, אישר המבקש 1, כי מועדי ואופן החזר ההלוואות לא שונה בכתב, ואציין כי בכל מקרה, אין בין פסיקת ביהמ"ש לגבי גובהו הנכון של החוב, לבין שאלת גביית החוב, דבר וחצי דבר. אציין כי גם אם היתה הסכמה מסוג זה (ואציין כי לאור גובהם של החובות, מדובר בהסכמה מהותית המחוייבת בתיעוד כתוב), הרי אין בהסכמה להמתין עם גביית החוב מהערבים, כדי לעקר את תוקפם ומהותם של כתבי ערבות אשר נחתמו כדין, ועל כך אין חולק.

בכל הנוגע לטענת המבקשים כי הבנק היה שותף לקריסתה של החברה, ולכן קמה להם זכות קיזוז, דומה שהמבקשים הפכו את היוצרות. ככל שגרמה התנהגות הבנק לנזק כאמור (ועל כך אעמוד בהמשך), הרי שלא למבקשים קמה זכות הקיזוז, אלא לחברה עצמה, שכן היא הניזוקה לכאורה. אמנם, אין הערב חב יותר מאשר החייב העיקרי, ואולם בהינתן הנתון החשוב והמהותי, שהחברה מצויה בהליך פירוק, ומונה בעל תפקיד בהקשר זה על ידי ביהמ"ש המחוזי, הרי שברור, כי ככל שהמפרק לא פנה בתובענה המתאימה – (ויש לציין כי תובענה שכזו, נדרשת מידה מינימלית של הוכחה בפני ביהמ"ש הדן בהליכי הפירוק – שאם לא כן, אין ביהמ"ש מאשר נקיטת הליך שכזה) – עילה כאמור הינה קלושה ביותר.

אוסיף בהקשר זה, כי שני הצדדים העלו טענות אודות נסיבות קריסת החברה; ב"כ המשיב הפנה למכתבים אשר הוצאו למפקד חיל הים, ולביטול החוזים מול משרד הביטחון, תקופה ממושכת לפני הפסקת האשראי ; המבקשים טענו כי הבנק היווה גורם מרכזי בהליך הקריסה, ולטענתם משקלו של הבנק בהקשר זה היה מכריע; לעמדתי, אין מקום, ואף לא היה מקום לקביעת ממצא עובדתי, ולא לכאורי בהקשר זה, ואולם בכל הנוגע לסיכויי הערעור בהעלאת טענה זאת, לדעתי אין צורך לקבוע ממצא שכזה, שכן על פניו, הן משום שזכות הקיזוז שייכת לחברה ולא למבקשים, והן משום שהחברה עצמה לא נקטה בהליך מסוג זה (באופן המעיד על התוחלת של הליך שכזה) – מדובר בטענת הגנה, שאינה מקימה הגנה בפני התובענה.

לאור כל האמור, אני סבור כי סיכויי הערעור, מטעמם של המבקשים, קלושים המה, קלושים עד מאוד. ניתן לומר כבר כעת, כי ההחלטה המעניקה רשות להתגונן, המתנה את מתן הרשות כאמור, בהפקדת כשלושה אחוזים לערך מהסך הנתבע, עושה חסד ניכר עם המבקשים.

מאזן הנוחות

על פי פסיקת בתי המשפט, כדי להצליח בבקשה למתן צו לעיכוב ביצועה של ההחלטה, על המבקש לשכנע את בית המשפט לפחות בשניים: כי סיכויי הערעור טובים המה, וכי ביצוע פסק הדין לאלתר יגרום לו נזק, העולה על נזקו של המשיב אם הביצוע יעוכב.

ראה לענין זה, מ. קשת, "הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי", מה' 15, עמ' 1324, ב"ש 981/82 גבריאלי נ' מילצ'ן פ"ד לז (1) 90.

הדגש, בהקשר זה, מושם פחות על סיכויי הערעור, ומאזן הנוחות מהווה את השיקול העיקרי בהקשר זה (ע"א 9694/01 האפוטרופוס הכללי נ' פרידמן, פ"ד נו (2) 529).

בכל הנוגע למאזן הנוחות, טוענים המבקשים, כי אם לא תתקבל הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, הדבר ימיט עליהם נזק רב, כאשר לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו. מתן פסק הדין, תוך נעילת שערו ביהמ"ש במנעול אשר ידם אינה משגת לפתחו, תמנע לטענת המבקשים את יומם בביהמ"ש, כל זאת כאשר לטענתם, למשיב לא ייגרם כל נזק מהשארת המצב הקיים, לתקופה קצרה נוספת.